החלטה בתיק רת"ק 14043-04-11

1.       לפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד השופטת מ' אביב) שניתן ביום 27.3.11 ב-ת"ק 27924-11-10.

ביום 28.7.08 התקשרו המבקשת והמשיב בהסכם, במסגרתו הזמין המשיב מן המבקשת עבודה של התקנת מעלית בבניין מגוריו, שבו הוא משמש גם נציג ועד הבית. בנוסף לביצוע כל העבודות הדרושות להתקנת המעלית, התחייבה המבקשת בהסכם לטפל גם בקבלת היתר בנייה מן הרשות המקומית לצורך ביצוע העבודה. במעמד החתימה על ההסכם, ובהתאם לאמור בו, שילם המשיב למבקשת סך של 34,140 ש"ח, המהווים 10% מן העלות הכוללת של העבודה.

בחלוף למעלה משנתיים, משטרם התקבל היתר בנייה להתקנת המעלית, וממילא טרם החלו עבודות התקנתה, הגיש המשיב נגד המבקשת תביעה בבית משפט לתביעות קטנות. המשיב טען, כי המבקשת הפרה את ההסכם הפרה יסודית ובוטה, עמד על זכותו לבטלו וביקש את בית המשפט לחייב את המבקשת להשיב לו את הכספים ששילם ולפצות אותו על כל נזקיו עד גובה סמכותו של בית המשפט. בכתב התביעה נטען, כי המבקשת הגישה בקשה לקבלת היתר בניה באיחור רב לאחר פניות חוזרות ונשנות מצדו, וכי הבקשה שהוגשה נדחתה תחילה בשל כך שהוגשה על ידי גורם בלתי מוסמך, ולאחר מכן אושרה בתנאים רבים המרוקנים את האישור שניתן מכל תוכן. זאת, חרף הצהרותיה של המבקשת בהסכם כי היא בעלת הכישורים, היכולת והאמצעים לבצע את העבודה במומחיות ובמקצועיות, וכי היא וכל המועסקים על ידה מחזיקים בכל הרישיונות, האישורים והתעודות הנדרשים על פי ההסכם ולפי כל דין. אשר לנזקיו, פירט המשיב כי מאז חתימת ההסכם עם המבקשת עלו מחירי התקנת מעליות וכי הצעת מחיר עדכנית עבור ביצוע העבודה עומדת על סך של כ- 430,000 ש"ח. בנוסף, טען המשיב כי סבל נזקי ממון, עוגמת נפש, זמן וטרחה בסך של כ- 10,000 ש"ח.

המבקשת התגוננה נגד התביעה. המבקשת טענה, כי מטרתו האמיתית של המשיב בהגשת התביעה היא לקבל "בחינם" היתר בניה שמומן מכספה. לדבריה, מיד לאחר חתימת ההסכם פנתה לאחד רמי לוי, אשר למעלה מ- 30 שנה היה ידוע בירושלים כמהנדס והגיש מאות בקשות לקבלת היתרי בנייה. רמי לוי הכין עבורה בקשה לקבלת היתר והעבירה למשיב על מנת שיחתים את בעלי הדירות בבנין, אך המשיב החזיר את הבקשה כשהיא חתומה רק לאחר חודשים. מיד לאחר מכן, ביום 7.5.09, הוגשה הבקשה החתומה לעיריה ומאותה נקודה ואילך טופלה בעיריה בדרך המקובלת, לרבות דיון בהתנגדויות שהוגשו. בעוד הבקשה תלויה ועומדת, נודע לעיריה כי רמי לוי אינו מהנדס מוסמך. העיריה עצרה את הטיפול בבקשות שהוגשו על ידו, ובכלל זה בבקשה בעניינו של המשיב, והגישה תלונה במשטרה. המבקשת פנתה למהנדס הרצל שועאי (להלן: שועאי) לצורך השלמת הטיפול ההנדסי וקבלת היתר הבניה, אולם המשיב נמנע מלשתף פעולה עם המהנדס החדש ולא חתם על יפוי כוח ועל המסמכים הדרושים על מנת שהלה יוכל להמשיך בטיפול. לו היה המשיב משתף פעולה, היה היתר הבניה מתקבל זה כבר והתקנת המעלית היתה בשלבים מתקדמים. כיום, מבקש המשיב ליהנות מפירות ממונה ועבודתה של המבקשת ולקבל את היתר הבניה חינם אין כסף. לכתב ההגנה צירפה המבקשת, בין היתר, תצהיר שנעשה על ידי חיים אלטמן (להלן: אלטמן), איש המכירות של המבקשת אשר עמד בקשר עם המשיב. בתצהירו סיפר אלטמן אודות "פרשת רמי לוי" וכן חיווה דעתו כי הצעת המחיר החדשה שצירף המשיב לכתב התביעה "לא ריאלית לפרוייקט כזה ותמוהה ביותר".

בתשובתו לכתב ההגנה טען המשיב, כי אין זה מעניינו מהו הגורם למחדליה של המבקשת כלפיו וכי זו התרשלה בכך שלא וידאה שרמי לוי הוא מהנדס מוסמך. המשיב הכחיש את טענות המבקשת לפיהן התעכב בהחתמת הדיירים על התכניות. לדבריו, שיתף פעולה עם המבקשת כל אימת שהתבקש והחתים את הדיירים במהירות האפשרית על כל מסמך שנדרש. המשיב הוסיף, כי רמי לוי החתימו על התכניות מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם, וכי אלטמן הסביר לו שהעיכובים בקבלת ההיתר נובעים מסכסוך שנוצר בין רמי לוי למבקשת. לבסוף טען המשיב כי כלל אינו מכיר את השם שועאי, כי נודע לו עליו לראשונה מכתב ההגנה של המבקשת, וכי מעולם לא התבקש ליפות את כוחו.

ביום 27.3.11 התקיים דיון בתביעה, במסגרתו נשמעו המשיב (התובע) ונציג המבקשת (הנתבעת), ובסופו נתן בית משפט קמא פסק דין המקבל את התביעה ומורה למבקשת לשלם למשיב סך של 31,200 ש"ח, בהתאם לגבול סמכותו, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 30.7.08 ועד ליום התשלום בפועל, וכן סך של 1,500 ש"ח בגין הוצאות משפט. בפסק הדין, התייחס בית משפט קמא לשני ההסברים שסיפקה המבקשת לעיכוב בקבלת היתר הבניה, ולא מצא בהם הצדקה להתנהלותה. בית המשפט קבע, כי גם אם המשיב התעכב כ- 4 חודשים בהשגת חתימות דיירי הבנין, כפי שטען נציג המבקשת בדיון, "אין בכך כדי להצדיק את מחדלי הנתבעת [המבקשת] עד עצם היום הזה". אשר לעיכוב שנגרם בשל כך שרמי לוי, שהגיש את הבקשה להיתר, התגלה כחסר הסמכה, קבע בית המשפט כי האחריות לכך מוטלת על המבקשת, אשר בחרה ברמי לוי והביאה אותו לפרויקט. בית המשפט ציין, כי לא מצא לנכון לשמוע את עדיה של המבקשת כיוון שהגיע למסקנה שאין בשתי טענות ההגנה הנ"ל, שהן טענותיה היחידות, כדי לסתור את טענות המשיב. בית המשפט הוסיף, כי ביולי 2010 התקבל מן העירייה היתר בניה בתנאים, המחייב ביצוע רשימה ארוכה של פעולות בטרם יתקבל אישור סופי. לפיכך, סיכם בית המשפט, כי "עד לחודש אוגוסט 2010, מועד בו ביקשה הנתבעת [המבקשת] להכניס מהנדס חדש לפרוייקט, לא התקדם הפרוייקט כלל וכלל", וקבע כי בנסיבות אלה אין לאכוף על המשיב את המשך ההתקשרות. על פסק דין זה מבקשת המבקשת לערער.

2.       לטענת המבקשת, בית משפט קמא התעלם לחלוטין מטענותיה בכתב ההגנה, נמנע מלברר את העובדות הרלוונטיות, לא בחן את המסמכים שלפניו והתעלם מהוראות חוק החוזים. כך, לטענתה, בית המשפט לא בירר מהו משך הזמן הנדרש לקבלת היתר בניה מעיריית ירושלים בכלל ומקום שמוגשות התנגדויות בפרט, מהן הפעולות שנעשו לצורך קבלת ההיתר, מה היו הגורמים לכך שטרם התקבל ההיתר, מה משמעותם של התנאים בהיתר שניתן ומדוע נמנע המשיב מלחתום על הרשאה לשועאי. המבקשת טוענת, כי אילו בחן בית משפט קמא את המסמכים שלפניו כראוי היה נוכח לדעת, כי המשיב עצמו הוא שמינה את רמי לוי, כי התעקש שלא להחליפו בשועאי וכי "העיכוב כולו לא נבע ממחדלים של המבקשת אלא ממשך הזמן הרגיל במתן היתר בנייה, בתוספת עיכוב ביודעין מצד המשיב עצמו". לדברי המבקשת, חלק ניכר מהעיכוב נבע מקיומן של התנגדויות שכנים לבניה שנדונו רק ביוני וביולי 2010, ולא מכך שהתברר שרמי לוי אינו מהנדס מוסמך. בקשר לתנאים המופיעים בהיתר שניתן טוענת המבקשת, כי "בסך הכל מדובר בתנאים סטנדרטיים בכל החלטה על מתן היתר בנייה, שהיו מתקיימים זה מכבר אלמלא סרבנותו של המשיב". המבקשת מלינה על כך שבית משפט קמא לא איפשר לה להשמיע את העדים שהביאה - אלטמן ושועאי - ולחקור את המשיב בחקירה נגדית, וטוענת כי יש בכך משום פגיעה בזכות הגישה לערכאות, בזכות החוקתית להליך משפטי נאות, בעיקרי הצדק הטבעי ובזכויות הדיון היסודיות. בכל אלה, טוענת המבקשת, קיים בית משפט קמא "שפיטה שטחית ובלתי ראויה", "התנהלות החוזרת על עצמה" בפסקי דין רבים.

בתגובתו לבקשה לרשות ערעור דחה המשיב את טענותיה של המבקשת, ובמיוחד את הטענה כי הוא שמינה את רמי לוי וכי התעקש שלא להחליפו גם כשהתברר שאינו מוסמך. המשיב הדגיש, כי במשך כשנתיים שבהן טרם התקבל היתר לבניית המעלית "רדף" אחרי נציגי המבקשת בניסיון לקבל הסברים באיזה שלב מצוי הטיפול בהיתר ומדוע טרם החלו בעבודה, אך לא קיבל מענה ענייני וזכה להתחמקויות שונות מצד נציגי המבקשת עד שסבלנותו פקעה. ביום 28.7.10 קיבל מן העיריה היתר בתנאים, המפרט דרישות רבות שעוד נותר לבצע לפני שניתן יהיה להתחיל בעבודה. בשלב זה, לדבריו, הגיע למסקנה שהמבקשת אינה מקצועית, כי הציגה בפניו מצגי שווא וכי הפרה את ההסכם עמו פעם אחר פעם והחליט להגיש נגדה תביעה. לטענת המשיב, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים של טעות גלויה על פני הפסק, דבר אשר אינו מתקיים במקרה זה. המשיב מוסיף וטוען, כי יש בטענותיה של המבקשת משום הרחבת חזית, כי טענותיה בדבר דיון בהתנגדויות שהוגשו ובדבר הפעולות הרבות שביצעה לצורך קבלת היתר בניה אינן מוכחות, וכי לא היה צורך בשמיעת עדיה של המבקשת לנוכח מסקנתו של בית משפט קמא כי המבקשת הפרה את ההסכם אפילו נכונה גרסתה העובדתית.

המבקשת השיבה לתגובתו של המשיב לבקשה. בתשובתה, חזרה המבקשת על טענותיה ושבה והדגישה כי העיכובים שחלו בקבלת ההיתר נבעו מהתנהלותו של המשיב, וכי בסופו של דבר, לאחר פרק זמן רגיל ומקובל המאפיין את קצב העבודה בעירייה, ולאחר שנציגי המבקשת דחקו במשיב שוב ושוב על מנת לזרזו, התקבל היתר בניה הכולל תנאים שגרתיים לחלוטין. המבקשת הוסיפה, כי גם אם ברגיל ערכאת הערעור אכן אינה מתערבת בנקל בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, הרי שביחס לפסקי דינה של השופטת מ' אביב מתהפך הכלל. לדברי ב"כ המבקשת, עו"ד אברהם בית-הלוי, "אין ספק כי כבוד השופטת מלכה אביב מחזיקה בשיא של מתן פסקי-דין שבוטלו בערעור, וממילא לגבי פסקי-דין שלה, הכלל בדבר התערבות מועטה הופך לכלל של התערבות כדבר שבשיגרה". ב"כ המבקשת ראה להדגים טענתו זו באמצעות מספר פסקי דין שבהם התקבלו ערעורים על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות שניתנו על ידי השופטת מ' אביב, והוסיף כי "די לעיין בפסקי-דין אלה כדי להיווכח, שהמקרה שלפנינו אינו המקרה הראשון שבו כבוד השופטת מלכה אביב ניהלה דיון שלא לפי אמות המידה הבסיסיות של ניהול ראוי לשמו של דיון שיפוטי".

ביום 17.7.11 התקיים דיון בבקשה, במהלכו ניסה בית משפט זה להביא את הצדדים לידי הסכמה על סיום הסכסוך. במהלך הדיון התברר, כי כיום, כשלוש שנים לאחר ההתקשרות בין הצדדים, ובאין מעלית, אין המשיב ואשתו מעוניינים עוד בהתקנתה והם בוחנים את האפשרות להחליף את דירתם בדירה אחרת, שלא יהא צורך להתקין בה מעלית.

עד כאן סקירת ההליכים עד כה וטענות הצדדים.

3.       לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. להלן אפרט את הטעמים לכך.

          כידוע, בית משפט שלערעור יטה שלא להתערב בפסקי דין הניתנים על ידי בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים שבהם לוקה פסק הדין בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות (ראו ההחלטה ב-בר"ע (י-ם) ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח, מיום 3.4.08, והאסמכתאות שם). ענייננו אינו נמנה עם מקרים אלה.

          הצדדים הרבו טענות והכבירו מילים כפי שפורט באריכות לעיל, ואולם בסיכומו של דבר הסכסוך ביניהם כולו נסב על שאלת סבירותו של פרק הזמן שחלף מיום שהתקשרו בהסכם ועד להגשת התביעה מבלי שהתקבל היתר לבניית המעלית, וממילא מבלי שניתן היה להתחיל בבנייתה. קצפו של המשיב יצא על הזמן הממושך שחלף ללא כל התקדמות, ומשפקעה סבלנותו, כדבריו, החליט לעשות לביטול ההסכם ותבע את המבקשת. המבקשת טוענת, לעומת זאת, כי המדובר בפרק הזמן הרגיל הנדרש לקבלת היתר בניה להקמת מעלית, במיוחד כאשר מוגשות התנגדויות. העיכוב היחיד בקבלת ההיתר, לטענתה, נגרם עקב איחור שאיחר המשיב בהחתמת יתר דיירי הבנין על התכניות. אשר להקפאת הטיפול בבקשה בשל כך שהתברר שמגישה, רמי לוי, אינו מהנדס מוסמך, טוענת המבקשת כי לא היה בכך כדי לעכב את קבלת ההיתר מאחר שאותה עת ממילא היו תלויות ועומדות התנגדויות לבקשה שנדונו רק ביוני-יולי 2010. לטענת המבקשת, בית משפט קמא לא טרח לברר מהו משך הזמן הסביר לקבלת היתר בניה להקמת מעלית וסירב לשמוע את עדיה, בין היתר, בשאלה זו.

לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם, שותפה אני להתרשמותו של בית משפט קמא כי פרק הזמן שחלף מיום חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה (כשנתיים) אינו פרק הזמן הרגיל הנדרש לקבלת היתר לבניית מעלית כפי שטוענת המבקשת. אמנם ההסכם בין הצדדים אינו קוצב למבקשת פרק זמן לקבלת היתר הבניה. כל שנכתב בו הוא שהתחלת העבודה תהיה בתיאום עם המזמין (המשיב) אך לפחות 15 יום לאחר קבלת היתר הבניה, וכי המעלית תימסר למזמין לא יאוחר מ- 180 יום מיום תחילת העבודה ואיחור של 30 יום במסירתה לא ייחשב להפרת ההסכם על ידי הקבלן (המבקשת) (נספח ג' להסכם, המפרט את לוח הזמנים). ואולם, פרשנות סבירה ומקובלת של ההסכם היא שהמבקשת תפעל בשקידה ראויה ותעשה את כל הנדרש לקבלת ההיתר בהקדם האפשרי, ללא כל עיכוב. ודאי שכך הוא מקום שמדובר בהסכם סטנדרטי שנוסח על ידי המבקשת. אין זה סביר שאדם המזמין מעלית ייאלץ להמתין מספר שנים רק לקבלת ההיתר לבנייתה, עוד בטרם יתחילו עבודות הקמתה. ברגיל, מי שמחליט על הוספת מעלית לבנין מגוריו ומתקשר עם קבלן להקמתה חש בחסרונה באופן יומיומי וזקוק לשירותיה במהירות האפשרית. ודאי שכך הוא לגבי המשיב ובת זוגו, שאינם אנשים צעירים. אם, כטענת המבקשת, זהו אכן פרק הזמן הרגיל הנדרש לקבלת היתר בניה, הרי שמדובר בפרט מהותי ששומה היה על המבקשת, המנוסה בבניית מעליות, להביאו לידיעת המשיב מראש ולכלול אותו בהסכם באופן ברור ומפורש. כך, יכול היה המשיב לקבל החלטה מושכלת האם הוא עומד על רצונו במעלית או שמא לנוכח פרק הזמן הממושך עד מאוד שיהא עליו להמתין להקמתה ינסה למצוא פתרון אחר לקשיים שמערים עליו חסרונה.

בענייננו, עיון ב-"דוח תהליכים" המופק על ידי העיריה, שצורף לכתבי הטענות ומפרט את שלבי הטיפול בבקשה שהוגשה לקבלת היתר הבניה, מעלה כי הבקשה הוגשה למעלה מ- 9 חודשים לאחר חתימת ההסכם. גם אם אכן איחר המשיב בהשבת התכניות החתומות במשך כ- 4 חודשים, כטענת המבקשת, דבר המוכחש על ידו, עדיין אין בכך כדי להסביר שיהוי נוסף של כחצי שנה בהגשת הבקשה. כמו כן, על פי דוח התהליכים הנ"ל, בשל כך שהתברר שרמי לוי, עורך הבקשה, חסר הסמכה הוקפא הטיפול בתיק למשך כ- 3 חודשים נוספים. גם בענין זה, מסכימה אני עם קביעתו של בית משפט קמא כי האחריות למחדל זה מוטלת על המבקשת. אפילו נכונה טענתה של המבקשת כי המדובר היה ב"מהנדס" ידוע שאיש, לרבות עיריית ירושלים, לא ראה צורך לבדוק את רישיונותיו, עדיין אין לדרוש מן המשיב לשאת במחיר העיכוב שנגרם. ניסיונה של המבקשת לגלגל מחדל זה לפתחו של המשיב בטענה, כי הבקשה להיתר בניה היא בקשתו של המשיב והוא שייפה את כוחו של רמי לוי לטפל בה, אכן מופרך ומקומם. כפי שקבע בית משפט קמא, וכפי שנכתב בכתב הגנתה של המבקשת ובתצהיר שצורף אליו, המבקשת היא שפנתה לרמי לוי על מנת שיטפל בקבלת היתר הבניה כפי שהתחייבה בהסכם. זאת ועוד, דוח התהליכים שצורף אף אינו תומך בטענתה של המבקשת כי חלק ניכר מהעיכוב נבע מקיומן של התנגדויות להקמת המעלית. על פי המופיע בדוח, ביום 24.5.10 נשלחו "הודעות לסרבנים", ואולם לאחר מכן אין כל תיעוד בדבר הגשת התנגדויות על ידי אותם סרבנים ודיון בהן. המבקשת אף לא צירפה לכתבי טענותיה העתקים של ההתנגדויות שהוגשו ושל פרוטוקולי הדיונים בהן להוכחת טענתה. אשר לטרוניותיה של המבקשת בדבר סירובו של המשיב לשתף פעולה עם המהנדס החדש, שועאי, החל מחודש אוגוסט 2010, אלה אינן רלוונטיות שכן בשלב זה כבר חלפו למעלה משנתיים מאז חתימת ההסכם וכבר גמלה בלבו של המשיב ההחלטה להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים.

המבקשת אף התרעמה על כך שבית משפט קמא לא ראה לשמוע את העדים מטעמה. אשר לכך, ייתכן אמנם שנכון יותר היה לאפשר למבקשת להשמיע את עדיה, ולו על מנת למנוע את תחושתה כי יומה בבית המשפט לא ניתן לה באופן מלא. ואולם, מקום שבית המשפט סבר כי גם אם תתקבל גרסתה העובדתית של המבקשת יש להיעתר למשיב, ובהתחשב בגמישות המותרת לבית משפט לתביעות קטנות בקשר עם סדרי הדין ודיני הראיות ולשיקול הדעת הנתון לו בנושא זה לפעול "בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה" (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984), אין לומר כי המדובר בטעות, ודאי לא כזו המצדיקה או מחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור.

כפי שפורט, בחודש יולי 2010 התקבל היתר בתנאים לבניית המעלית. לטענת המבקשת, מדובר בתנאים שגרתיים שאין קושי למלא אחריהם תוך זמן קצר. אשר לכך, לאחר עיון ברשימת התנאים האמורה, נראה לי, לכאורה, כי קשה לכנות רשימה זו "סטנדרטית" ולטעמי היא כוללת תנאים מהותיים לא מעטים. ואולם, אף אם אכן לא נדרש זמן רב על מנת לתקן את הטעון תיקון ולהשלים את הטעון השלמה, לא ניתן לחלוק על העובדה שבחלוף למעלה משנתיים טרם ניתן היתר המאפשר להתחיל בעבודות הבניה, כפי שסיכם בית משפט קמא. טענתו של המשיב כי כיום יהא מחירה של התקנת המעלית גבוה יותר משמעותית אינה בלתי סבירה. ואולם, גם בהתעלם מטענה זו, לא יכול להיות ספק כי המתנה כה ממושכת, לשווא, להקמתה של המעלית, גרמה למשיב ולמשפחתו עגמת נפש וטרחה, בין היתר לדבריהם אף בשל הצורך למצוא פתרון חלופי באמצעות החלפת דירתם. פסק דינו של בית משפט קמא מעניק למשיב סעד חלקי בלבד של ביטול ההסכם והשבה לא שלמה של המקדמה ששילם בהתאם לגבול סמכותו של בית המשפט, שאין בו כדי לפצות את המשיב על מכלול נזקיו.

4.       על יסוד כל האמור לעיל, איני רואה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. בהקשר זה, לפני סיום, אני רואה להידרש לענין נוסף. כפי שפירטתי, בבקשת רשות הערעור טען ב"כ המבקשת, כי בית משפט קמא קיים "שפיטה שטחית ובלתי ראויה" וכי המדובר ב- "התנהלות החוזרת על עצמה" בפסקי דין רבים. בתשובתה של המבקשת לתגובת המשיב לבקשה הגדיל ב"כ המבקשת לעשות וטען כי מקום שמדובר בפסקי דינה של השופטת מ' אביב, הופך הכלל בדבר התערבות מועטה על ידי ערכאת הערעור לכלל של התערבות כדבר שבשגרה, ופירט מספר פסקי דין מבין מבחר פסקי דין נוספים, לדבריו, שבהם ניהלה השופטת דיון "שלא לפי אמות המידה הבסיסיות ... של דיון שיפוטי". דבריו אלה של עו"ד בית-הלוי מהווים השתלחות חסרת רסן, המופנית באופן אישי לשופטת מ' אביב, שאין לה כל מקום ושיש לגנותה. יש לצפות מכל עורך-דין כי ידע להגביל עצמו לביקורת עניינית, מכובדת ומקצועית, המתמקדת בעניינו של בעל הדין שאותו הוא מייצג. יש להצטער על התנהלותו זו של עו"ד בית-הלוי, שאינה מכבדת לא רק אותו עצמו, אלא גם את ערכי מקצוע עריכת הדין.